אני גדלתי בבית שבו מגע, רגש וביטוי לא תמיד הרגישו בטוחים וגם לא תמיד ידעו להינתן בזמן שהכי הייתי צריכה לו.

כילדה למדתי להחזיק, להסתגר ולהתנתק מחלקים מעצמי כדי להמשיך הלאה.

 

רק בגילאי השלושים המוקדמות, 31, 32, חוויתי לראשונה רגע אמיתי של בכי שמגיע מהלב ומשם ברז הרגשות והחיבור לכל החלקים תפס תאוצה.

 

החיים הובילו אותי ללימודי טנטרה מסורתית בקופנגן, תאילנד, למסעות עומק של ריפוי, נשימה, מיניות מחוברת ומודעת ועבודה רגשית־גופנית.

בהתחלה לא הבנתי עד כמה הגוף שלנו מחזיק זיכרונות, פחדים, כמיהות וחסימות אבל לאט לאט גיליתי שבתוכו חיים גם הרכות, העונג, החופש 

בכל רגע בגוף שלי יש תנועת חיים פשוט הרבה בפעמים אני שוכחת לשים נוכחות ותשומת לב על זה.

 

יום אחד, באמצע שיעור יוגה, משהו בי נמס, הייתי בתנוחה של הקוברה והתמקדות על פתיחת הלב, נשמתי אל צאקרת הלב והתחלתי לבכות.

לא מתוך חולשה אלא מתוך חיבור, נהר הרגש.

 

הגוף שלי התחיל ללמד אותי אמת פשוטה, כשאנחנו מפסיקות להילחם בעצמנו, משהו חדש יכול להיוולד.

 

עם השנים, דרך עבודה עמוקה עם נשים, הבנתי שהריפוי האמיתי לא מגיע מלנסות "לתקן" את עצמנו אלא מללמוד להקשיב ולקבל.

להקשיב ללב.

לתשוקה.

לפחדים.

ולחלקים שבמשך שנים רק ביקשו שאראה אותם.ן באהבה.

 

היום אני יוצרת מרחבים שמאפשרים לאנשים להרגיש בטוחים להיות מי שהם באמת, מבינה שיש המון אנרגיית חיים שמבקשת לצאת בדיוק איפה שיש קונפליקטים והתנגדות, שם בדיוק יש ילדה פנימית שפוחדת וצריכה חיבוק, פשוט חיבוק וקבלה.

 

אני מאמינה שכאשר אישה מתחברת לעצמה באמת למיניות שלה, לרגש שלה, לקול שלה וללב שלה משהו עמוק משתנה בכל החיים שלה.

זה משנה את הדרך שבה היא אוהבת, נוכחת, נושמת, מבקשת, מציבה גבולות וחווה עונג וחיים.

 

אולי זו גם הסיבה שבמשך שנים רבות כל כך ניסו לנתק נשים מהגוף שלהן, מהקול שלהן ומהעוצמה הטבעית שלהן.

כי אישה מחוברת היא אישה חיה.

אישה שמרגישה.

אישה שיודעת.

 

כשאנחנו מרפאות את הקשר שלנו לעצמנו, אנחנו משפיעות גם על מערכות היחסים שלנו, על הדרך שבה אנחנו אוהבות

ועל העולם שאנחנו יוצרות סביבנו.

 

זה חלק מהשליחות הנשמתית שלי - ליצור מרחב בטוח לגילוי העצמי הזה.

וזו זכות גדולה ללוות א.נשים בדרך הזאת.